מסעות אורידיקה : (גירסת כיסוי)

By שפירא, בת-שבע

Book Id: WPLBN0100303697
Format Type: PDF eBook:
File Size: 0.1 MB
Reproduction Date: 7/21/2008

Title:	מסעות אורידיקה : (גירסת כיסוי)
Author:	שפירא, בת-שבע
Volume:
Language:	Hebrew
Subject:	Fiction, Drama and Literature, היתבטאות שבין ספרות זרם-תודעותית לבין שירה ומיתולוגיה
Collections:	Authors Community, Literature
Historic Publication Date:	2008
Publisher:	אורין

Member Page:	Bat-Sheva Shapira
Citation APA MLA Chicago שפירא, B. ב. (2008). מסעות אורידיקה : (גירסת כיסוי). Retrieved from http://gutenberg.cc/

Description
הסיפור עוקב אחר מסעותיה המיתולוגיים של אורידיקה, התרוממות הרוח והאתגרים, מהות האיחוד והמאבקים הזוגיים, בין אם זה בעת העתיקה או בעולם של ימינו דעת אנשי ביקורת מעולם הספרות: הלשון הנשית של הציפיה לאהבה/ אורה לב-רון כשאורפיאוס הקסים את כולם בדרך לשאול, ממה היתה מורכבת שנתה של אורידיקה על מסעות אורידיקה (גירסת כיסוי) בת-שבע שפירא אורפיאוס הוא האמן המהפנט. לא רק יוון כולה הלכה שבי אחריו, החיים, המתים והאלים, אלא תרבות המערב הכבירה לא שכחה אותו לרגע. היא רצופה אופרות, סיפורים, שירה, מוסיקה – עוקבים אחר מסעו ההירואי של אורפיאוס אל השאול וממנו. מציגים את העלילה מזוויות רבות, כולן של אורפיאוס. אבל הדמות הנשית הראשית אינה זוכה לייצוג בשיח. אין הצגת המיתוס מהזווית של אורידיקה. היא ידועה רק כדמות פאסיבית: היא מחכה (לאהוב), היא הולכת אחריו (כמצווה) היא מתפוגגת. מאז הגיעה לשאול, היא מתפקדת כסטטיסטית: הכל תלוי בו. ספר חדש, "מסעות אורידיקה (גירסת כיסוי)", מנפץ את חומת השתיקה של אורידיקה. בת-שבע שפירא מתמקמת בשאול. משם היא מספרת את סיפורה. של הממתינה והנזנחת. לכאורה, מה יש לומר על מי שאינה עושה דבר? לא נותר אלא לתאר אותה כפי שמתארים תמונה: יפה ודוממת. הסיפור הולך עם אורפיאוס מאז יוון ועד היום, כי בשפה יש פעלים המאפשרים לתאר את עלילות הגיבורים, אבל אין 'פאסיביים' שיאפשרו לאפיין את ההמתנה. אלפי שנות תרבות גברית לא ידעו למצוא את קולה של אורידיקה. לתאר ממה מורכבת הציפיה השתוקה שלה. שפירא מציעה לשון שמדובבת את הציפייה הנשית. נותנת פתחון פה לשאול של אורידיקה. שפירא רוקמת את השפה הזאת בתך סבלני וצפוף, הבונה את השאול על הַדיוטוֹת הסופניות ואלו האורבות בכל פינה בעליונים. ביסוד ההמתנה השתוקה למבטו של האהוב עומדת מלכודת מהותית ובלתי פתירה: אם לא יבוא להביט – אין מה שיעיר אותה; אם יבוא ויביט – זה ימית אותה. או במלים אחרות, האהבה הורגת ממש כמו היעדרה. בשאול היא נותרת פגיעה לראווה, כמו מטופלת על שולחן הניתוחים, צוות רפואי מקיף אותה, ו"אור-זרקורים-ממש, וכל האור הגדול עלי בשביל לראות אותי היטב" (9) (במתכונת דיבורו של הזאב אל כיפה אדומה). קצת אירוני לקרוא "מסעות" לספר המתאר חוסר תנועה, אבל הריבוי מרמז על אורידיקה שהיא נשים רבות (או פנים רבות של אשה אחת). הילדה, החיילת, האהובה, הכלה, אם הכלה כל אחת ממתינה בשאול שלה לאהבה שלא תזכה לקבל. החיים השתוקים והוויתור על הזכות לזוז-לדבר-לתפוס-חזקה מאפשרים לשכלל את יכולת ההבחנה בדקויות. כמו פסיפס ענק נפרשת המציאות פיסות פיסות עד שהתמונה מכה בנו במלוא היקפה. "אני רוצֶה שתהיי שלי [...] כי-אם-לא-תהיי-שלי כולך-שלי אני-ימות" (19) אומר אחד האוהבים, והעילגות המדויקת מנכיחה אותו כקורלטיב אובייקטיבי שהיה נעלם אילו "תיקנה" שפירא את הטעות הלשונית. העולם התחתון של מי שהודרה מנחשול העשייה מתגלה ב"מסעות אורידיקה" כשוקק ישויות קונקרטיות, המעודדות תגובות רגשיות, ולא מעט הומור. כגון ב"הוראת סיכום" (ע' 117), שבה משליכה אותנו שפירא בפתאומיות למקום אחר: "אלה עלילות חיוורות/ כמעט בנאליות/ כמעט-נטולות-עלילה ( זה יכול אולי להתקבל בחו"ל [אולי בצרפת] אבל בטח לא כאן") ומטיחה את הקורא במחי מלה אחת מנתיבה הרגוע של חוות דעת על שוק הספרים המקומי לאוסף קונוטציות רומנטיות בלתי נמנע של נאורות, פריז, בתי-הקפה, וכך מאירה תהומות נוספים הנחבאים מאחורי הדברים שאורידיקה נידונה שלא לחוות. מהי זווית הראייה של שפירא? דברים שרואים מהזווית שלה, לא רואים ממקום אחר. ואולי לא רואים לא מכאן ולא משום מקום אחר. כי הרי כל הזוויות קיימות יחד, ועם זאת אף אחת אינה שרירה לרגע, כי הכל זורם. הכאוס הזה מדויק להפליא, באזמל עדין ואכזר מצטיירים בו הרגעים הקטנים והתבניות הגדולות המצטברות מהם. האשה בשאול אינה מעזה לנקוט בשם המפורש 'אהבה', אלא מרמזת ב"מים רבים", אבל אפילו אלו אינם מגיעים. והיא לא מחכה לאהבה ענקית (בעצם מאוד מחכה) והיתה מסתפקת ב"להיות טיפה אחת מיני-רבות טיפה-במים-רבים" (19), כי האהבה הזאת היא אוויר לנשימה, "רק שיתנו לנשום/ או מים" (19), אבל אין שומע לקריאות האילמות ("מים-מים רק קצת-מים"). טיפת אהבה יכולה להחיות, אבל אין אספקה של המחצב החיוני. כל מה שאורידיקה זוכה בו הוא תבניות של אהבה: "באצבעות רכות נקיות ימשש ח' את גופה של מ' האישה-שלו נשאית-בנו מבעד לכתונת-הלילה-החורפית שלה." (37). כתונת הלילה החורפית היא השוברת את הלב. בתוך התיאור המוקפד והמרוחק מופיעה פיסת הטקסטיל הקטלנית הזו במלוא מוחשיותה. עכשיו כבר אי אפשר לשמור על סטואיות. אי אפשר לעצור את הרצון לחלץ את הגוף מתוך כתונת החציצה הכפויה. אי אפשר לסמוך על אורפיאוס, וגם אי אפשר להפסיק את הקסם שהוא משרה. נותר רק לחכות בנשימה עצורה לידיעה האם תמות משום שיביט בה, או משום שלא. גברים המנסים לפענח מה אומרות נשים מוונוס, כדאי שיקראו ויזכו בזכות ההצצה בלשון האבודה של השותקות. נשים תלמדנה לדעת את המלכודת שבה הן נתונות וכיצד הן מפעילות אותה. דרור בורשטיין: על "מסעות אורידיקה" /בת-שבע שפירא באיחור קראתי את הספר, עדיין לא את כולו, אבל כבר אני יכול להגיד שהוא מאוד לטעמי. המילה שעלתה לי מיד היא המילה אינסופיות. יש הרגשה של משטח שחתוך שתי וערב להמון המון פיסות של קיום, שהחיבורים ביניהם יכולים להתרקם בלי סוף. יש שם דברים מדהימים. למשל הקטע "תזכורת אחרונה" בעמ' 49, שהוא מין רסיס של דבר שאפשר היה כביכול לספרו באריכות, אבל אין הכרח. או למשל הקטע "סיפור האהבה נמשך" בעמ' 63. מאוד מדויק, מאוד יפה, הכיסא נוח שצץ שם פתאום, והרי הוא לא צץ, באמת יש שם כיסא נוח, אבל הסיפור היה יכול כביכול להסתדר בלעדיו, והנה הוא לא שוכח אותו, וזה נהדר. עוד אחזור לספר הזה. דרור בורשטיין - סופר, משורר, כותב ביקורות נהדר. מצוין. גם על אמנות. בת שבע היקרה אני כבר כמה ימים קורא את הטקסט שלך ועד כה קראתי כבר את מחציתו. בכתיבה שלך יש דיוק רב, יופי, ובעיקר יש בה את עוצמה שמטעינה כל סיטואציה ברגש, וחדות אבחנה, ועדינות, ולפעמים אכזריות. וזה שילוב מרתק. אני נותן כאן דוגמא מקטע שאהבתי מאד. מדוע? כיוון שיש בו סיטואציה מאד פשוטה לכאורה: זוג ישן- גם אני כתבתי פעם תיאור מהסוג הזה- אבל בתיאור הזה יש את היכולת לנסח בכמה משפטים בדיוק מופלא את התחושה הזו של שניים שוכבים במיטה, ישנים, לכאורה יחדיו, אבל למעשה תמיד לבד, הרי תמיד אנחנו חודרים לבד לממלכת השינה. והסוף- בכלל יש לך יכולת לסיים קטעים במשפטים יפים, חזקים- משתדלת לחלום משהו אחר, מדגיש לדעתי את חוסר האונים שלנו לעומת השינה, והתחושה שזה שישן לידך הוא באמת שם, לידך אבל כל-כך רחוק. אני לרוב אהבתי תיאורים של סיטואציות לפעמים יש פסקאות כלליות יותר שהן מעניינות- אבל אני חושב שהכוח כאן הוא היכולת ללכוד רגעים, המון רגעים, ולהעניק להם מגוון רב של משמעויות, ולהאיר אותם מצדדים שונים. ולברוא עולם שלם המורכב מהמון רגעים. הקריאה בכתב היד לא קלה, העובדה שאין שמות, הקיפוץ בין דמויות שונות, וזמנים שונים, אבל כל קטע הוא מאד יפה, יש בו הגיון, וכוח ובכלל העיסוק בספר בזיכרון, בזמן, נושאים שתמיד אני מחפש כאשר אני קורא ספר, בהחלט מעורר התפעלות. אז רציתי להעניק לך כאן דו"ח ביניים. ואני כמובן עוד אקרא. אבל בינתיים רציתי לומר שרואים שזה טקסט מאד מושקע, מדויק, אין בו כמעט מילה אחת מיותרת, ואותי הוא ריגש ולפעמים גרם לכאב, ועוד תחושות רבות: כל הדברים שספרות טובה מעוררת בקורא. שלך ניר ברעם ניר ברעם הינו סופר ישראלי-- כשכל הילדים והאנשים כבר היו מוטלים על מיטותיהם ישנים זה לצד זו שכבו בחדר אחד איש-אחד ואישה-אחת לכל אחד מהם היתה נשימה-מִשלו קצב-מִשלו בראשיהם היו דחוסות מחשבות-משלהם ליבותיהם היו פועמים פעימות שונות מעת-לעת היה גופו נמשך אל תוך גופה – כמעט נוגע בתינוק שנוצר בפנים – אחרכך הוא היה שב וצונח לתוך שנת תינוקחףשקט פניו אל הקיר (עכשיו / לילה / חושך [שקט-שיהיה-כאן] כל-הילדים-כבר-ישנים זה לא-הזמן להטריד מישהו בעניינים של מהבכך בדיבורים-דיבורים [כל-מיני-דברים-של-מה-בכך יש לה-לאישה-הזאת בראש-שלה ובמלים אחרות – טריוויאליזמים] האישה סוף-סוף עוצמת עיניים משתדלת לחלום משהו אחר

Summary
הראשון בטרילוגיה שענינה זוגיות והמבט. כל שלושת הספרים מהווים סידרה המבוססת על גרעין של זוגיות מיתולוגית

Excerpt
זהו סיפור על נהר ועל אישה והאישה כבר אינה אותה האישה והנהר כבר אינו אותו הנהר וגם הכל מסביב אינו אותו